פסק-דין בתיק ת"א 1034-08

תביעה בגין חוב ארנונה שנוצר בקשר לנכס המצוי ברחוב האשלג 34 באשדוד.

על פי טענת התובעת, הנתבע (ועימו שותפו, נגדו ניתן פסק דין בהעדר הגנה), נרשמו בפנקסי העירייה כמחזיקים בנכס על פי חוזה שכירות, שנחתם בינם לבין בעלי הנכס, והוגש למשרדי העירייה.

בהתאם לחוזה השכירות שנחתם ביום 17.9.2000, שכר הנתבע, ביחד עם שותפו, את הנכס, והשוכרים התחייבו לשאת, בין היתר, גם בתשלומי הארנונה בגין הנכס.

הנתבע העלה טענה בדבר התיישנות החוב.

כמו כן, לטענת הנתבע, מי שהחזיקה בנכס היתה חברת ארם משי כימיקלים ושמנים בע"מ (להלן - החברה), אשר הנתבע ושותפו היו מבעלי המניות בה.

כפי שיפורט להלן, לאחר ששמעתי את העדויות שהובאו על ידי הצדדים ועיינתי במסמכים, החלטתי לדחות את התביעה, על יסוד טענות הנתבע לפיהן החברה היתה המחזיקה בפועל בנכס, עובדה אשר היתה ידועה היטב למחלקה העוסקת בגביית חיובי ארנונה, כך שאין העירייה רשאית להסתמך על רישומו של הנתבע כמחזיק בנכס לשם חיובו בארנונה.

לפיכך, לא היה מקום לדון בטענותיו הנוספות של הנתבע, לרבות הטענה בדבר התיישנות החוב, כולו או חלקו.

הסוגיה הראשונה אותה יש לברר, נוגעת לשאלה העובדתית בדבר זהותו של הגורם שהיה המחזיק או בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בתקופה הרלבנטית.

מהראיות שהוצגו עולה, כי בתחילה, הושכר הנכס על ידי שני השותפים, באופן אישי, והם חתמו על הסכם השכירות מול בעלי הנכס. הסכם השכירות נשלח לעירייה, והנתבע ושותפו נרשמו בספרי העירייה כמחזיקי הנכס, וכמי שחייבים בתשלומי הארנונה בגינו.

פרק זמן קצר מאוחר יותר, החלו השותפים לפעול באמצעות חברה, תוך צירוף גורם נוסף, כבעל מניות בחברה.

מהראיות שהובאו, ובכלל זאת מעדותו של הנתבע, אותה אני מוצא לקבל, עולה כי בתקופה בה הצטבר החוב נושא התביעה, החברה היתה זו שהחזיקה בנכס.

התובעת מסתמכת על חוזה השכירות שנחתם בין הנתבעים ובין בעלי הנכס. לפי  טענות התובעת, חוזה השכירות קבע במפורש כי באחריות השוכרים לשלם את תשלומי הארנונה עבור הנכס. עוד נקבע בהסכם השכירות כי השוכרים לא יעבירו את זכויותיהם על פי החוזה לאחרים.

אכן, קיומו של חוזה שכירות, לפיו הנתבעים שכרו את הנכס מבעליו, מהווה ראיה כבדת משקל לעניין השאלה, מי היה המחזיק ובעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בתקופה הרלבנטית.

אולם, אין מדובר בראיה יחידה, ובפני בית המשפט הובאו ראיות נוספות, אשר התייחסו לשאלה זו. מתוך מכלול הראיות עלה, כי לאחר חתימת חוזה השכירות, הוקמה החברה והיא זו שהחזיקה למעשה בנכס ואף נשאה בתשלומי הארנונה בגינו.

בהקשר זה אני מקבל את עדותו של הנתבע לפיה לאחר חתימת חוזה השכירות, צורף שותף נוסף, ולשם כך הוקמה החברה, כאשר  מסוף שנת 2000 המחזיקה בנכס היתה החברה.

לעניין זה, הוגש תדפיס רשם החברות של החברה המעיד על המועד בו התאגדה.

הנתבע הציג סדרה של חשבוניות מס שהנפיק בעל הנכס, עבור דמי השכירות. החשבוניות הונפקו על שמה של החברה וגם הן תומכות במסקנה לפיה המחזיקה בפועל היתה החברה.

מסמכים נוספים שהוגשו לתיק בית המשפט (לרבות מסמכים שצורפו כנספח לבקשות החברה לעירייה בדבר קבלת הנחה או פטור), מלמדים על כך שהפעילות במקום נעשתה על ידי החברה, והיא זו שהחזיקה בנכס.

העדרו של הסכם שכירות מסודר בין בעל הנכס לבין החברה, אין בו כדי לשלול את המסקנה אשר עולה מתוך הראיות, לפיה החברה היתה המחזיקה בנכס.